להסתכל על העיוורון בתור אתגר: פוסט אוטוביוגרפי

לא פעם שואלים אותי איך גיבשתי את האמונה שאצליח להתגבר על הכאב והאובדן ולהסתכל על העיוורון בתור אתגר.

בפוסט זה אנסה להשיב על השאלה הזאת.

חוסן מגיל צעיר 

גיבוש האמונה שאוכל להתגבר על כל אתגר, נבעה מאוירת האופטימיות ששררה בבית הורי; בעיקר מאבי, שעלה ארצה לבדו מעירק בהיותו נער. אבי היה תמיד אומר שלכל קושי יש פתרון – צריך רק להבחין בהזדמנות כאשר הפתרון מגיע.

החוסן האישי שלי נבע גם מהחוסן החברתי ומתחושת הסולידריות שהתגבשה בשכונת ילדותי בנהריה, שסבלה לא פעם מהפגזות טילי קטיושות. ההורים והמורים בבית הספר תמיד היו מחנכים לערכים של נתינה ועזרה הדדית.

בילדותי התבלטתי בהישגים גבוהים בלימודים והפגנתי כישורים חברתיים חזקים. אלו התבטאו בתנועת נוער, בהנחיית טקסים עירוניים, בקליטת עולים מרוסיה, בעזרה לתלמידים חלשים בלימודים, בחונכות ללקוי ראייה ועוד. בשל כך, רבים ציפו ממני ללמוד משפטים, מקצוע שהיה נחשב יוקרתי במיוחד.

באותה התקופה, מצב ראייתי החל להשתנות ונמצא שהדרדרות ראייתי היא בלתי נמנעת ויהיה עלי ללמוד לחיות עם לקות ראייה המאופיינת בחוסר ראיית חושך בלבד. 

יוצאת לכבוש את העולם

ואכן, התקבלתי לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. התחלתי ללמוד והאמנתי שכל האפשרויות פתוחות בפני, וכי בידי לכבוש את כל העולם. האמנתי כי שם, במרכז הארץ, יש יותר הבנה ופתיחות ואולי גם יותר אפשרויות להתמודדות עם מוגבלות הראייה שלי - שהשתדלתי שלא תגביל את צעדי. היה לי רצון עז להוכיח להורי, (בעיקר לאימי,) שאצליח להתמודד בחיים בלעדיהם, מבלי שיאלצו לדאוג לעתידי כל הזמן.

וכך, נפרדתי מסביבתי המוכרת - מעיר מולדתי ומחבריי שהתגייסו לצבא, והלכתי בנתיבי דרכי. בכל דרך והחלטתה שבחרתי, ליוותה אותי התחושה שדרכי היא הטובה ביותר עבורי, וכי שם אמצא את אשר ביקשתי. חשתי שאני צריכה להספיק לראות כמה שיותר לפני שראייתי תכלה, ולכן טיילתי רבות בארץ בזמן לימודי התואר הראשון. 

בשנה הראשונה כסטודנטית במכינה ללימודי משפטים, קלטתי שאני אינני עצמי שם. על כן, נעניתי לרחשי לבי ולאחר שנת הלימודים הראשונה עברתי ללימודי עבודה סוציאלית, מתוך אמונה שהעזרה לזולת צריכה לנבוע מתוך חמלה, אמפתיה והתחברות – תחושות שלא הרגשתי בלימודי המשפטים. כאשר התחלתי את לימודי העבודה הסוציאלית, הורי הופתעו מכך ואף הביעו אכזבה מסוימת, אך המשכתי ללכת בדרכי ולסמוך על האינטואיציה שלי. 

המשכתי את לימודיי תוך כדי פעילות ציבורית באגודת הסטודנטים, תוך שאני מנסה להכיר את עולמם של לקויי-הראייה והעיוורים האחרים. הצטרפתי לקבוצת סטודנטים עיוורים שקראה לעצמה "אלעם" - אגודה למען עיוורים משכילים. בתקופה זו לא הכירו בלקויי-ראייה כזכאים להקלות בלימודים, ובמסגרת קבוצה זו הייתי האישה ולקויית-הראייה היחידה. במהלך תקופה זו, למדתי את דרכי התמודדותם של העיוורים עם הלימודים ואת תפיסתם העצמית החיובית. חברי "אלעם" היו עבורי מקור השראה ועד היום אני בקשר עם חלקם. 

חברי האגודה לימדו אותי שאפשר לחיות גם אם הראייה תאבד. הבנה זו עודדה אותי והתחלתי להיערך רגשית ותפקודית לקראת האובדן המתקרב ובא. החלטתי לפעול במודע כדי להכיר בערך העצמי שלי, להבין שהכל אפשרי למרות הבעיה הרפואית הזאת, ולחזק את הנחישות לא לתת לבעיה להגביל אותי. זיהיתי את האנרגיות החיוביות המצויות בי והשתמשתי בהן כדי לגדול. 

שינוי עמדות מלמטה

תוך שאני עובדת להשיל מעליי את הבושה והאנרגיות השליליות שליוו אותי מילדותי, מעצם היותי שונה, מצאתי משמעות ועניין בשינוי עמדותיהם של אחרים כלפי עיוורים ולקויי ראייה. כך מצאתי את עצמי, עם סיום לימודיי, מקימה פרויקט משותף עם אגודות למען העיוור במרכז הארץ, ופותחת  במערכת הסברה בבתי ספר תיכונים ברחבי הארץ. המטרה הייתה לחנך בני נוער להתנדב וע"י כך להוביל לשינוי חברתי כלפי האוכלוסייה אליה השתייכתי יותר בכל יום. 

עיסוק התנדבותי זה נתן לי תחושת משמעות וערך - שגם אני תורמת לחברה את שנותיי, ככל בני גילי ששירתו באותו זמן בצבא. בנוסף, היה בי דחף לשנות את העמדות הרווחות בציבור לגבי העיוורים ולקויי-הראייה ומצאתי בכך משמעות ועניין. זה היה בזכות הפרויקט הזה, שהפכה ההתנדבות למען עיוורים לפעילות התנדבותית מוכרת על ידי משרד החינוך. 

במשך 15 שנים מתחילת הפרויקט הייתי עומדת שוב ושוב בסנימטק מול אולם מלא תלמידים, ושואלת אותם אם פגשו בן אדם עיוור בחייהם ומה חושבים על עיוורים. נהניתי מאוד לנפץ את עמדותיהם הישנות כלפיי עיוורים וללמד אותם מהי התנדבות אמיתית בעיניי - שזה שנותן מקבל לא פחות ממקבל העזרה, וכמה המפגשים המרתקים עם אדם עיוור יעשירו אותם כבני אדם.

מדי שנה, נתבקשתי במסגרת הפרויקט גם להנחות בקורסי הכנה למורים שקיבלו את תפקיד "רכזות מקצוע למחויבות אישית" (או כפי שזה מכונה היום - "אזרחות פעילה"). אהבתי מאוד לעבוד עם המורים, התלמידים והמשפחות, ולצוות כל תלמיד או תלמידה לעיוור או עיוורת (צעיר/ה או מבוגר/ת). העבודה התנהלה סביב השעון – נדרש היה לעמוד בלוח זמנים במהלך כל שנת הפעילות עד סופה, לדאוג לסיום השיבוץ בחודש הראשון לתחילת שנת הפעילות, לוודא שתהיה פרידה נאותה בסוף שנת הלימודים וכמו-כן, להספיק להעביר בכתב את הערכתי לכל תלמיד. 

בתקופה זו הכשרתי את לבבותיהם של מעל אלף תלמידים. קטנה היריעה מלספר על הסיפוק האדיר, והחוויות הרבות והמעצימות של הן בני הנוער המתנדבים והן של אלו שהיו עד כה צמאים לעזרה ועתה היו מצפים כל שנה לתלמיד אחר. 

עשייה ונתינה כבסיס לאופטימיות ולהתמודדות

במשך 15 שנים אלו, במקביל לעבודתי כעו"ס בעיריית פ"ת, בתקופה שבה ראייתי הלכה ודעכה, נפתחו בפניי חוויות והזדמנויות נוספות לביטוי עצמי במסגרת הפעילות ההתנדבותית, שהפכה לחלק בלתי נפרד מחיי. למשל:

• בשנת 1992 השתתפתי בסרט תדמית של המרכז לעיוור לצורך השגת תרומות וסייעתי לבימאית לביים סיטואציות של קשר בין חונך לעיוור ושילבתי בתסריט גם את אי ההבנות שנוצרות באופן טבעי בין עיוור לאדם רואה – כשמושיטים יד והעיוור לא נענה; כשמלווים עיוור ואומרים לו שם/פה/כאן; או איך זה יכול להיות שעיניו פקוחות והוא טוען שהוא לא רואה, ועוד.

• בשנת 1995 הוזמנתי לפגוש את נשיא המדינה (עזר ויצמן דאז), ולקבל מגן כסף כאות-הוקרה על פועלי למען הזולת, והתראיינתי לראשונה בטלוויזיה בערוץ 2 על ידי הזמר בני ברמן ז"ל. לאחר מכן, הזמינו אותי להתראיין לתוכניות רדיו שונות ברשת א' וברשת ב' ולעדכן על הפעילות שלי, לספר על סדנת צילום לעיוורים שיזמתי, ועוד.

• יצא לי לביים הצגה על אי הבנות בתקשורת בין עיוורים בין רואים (נושא שקרוב מאוד לליבי). בנוסף, הייתה לי הזדמנות להופיע יחד עם השחקנים בהצגה כאשר אחד השחקנים היה חולה. להפתעתי, השחקנים חיקו את התנהגותי ותנועותיי – וכמו בפסיכודרמה, שיקפו לי את המציאות שלי, וראיתי את עצמי מבעד לעיניהם – הייתה זו תרפיה מעולה.

• זכיתי ללוות קבוצת ילדים עיוורים ולקויי ראייה והחונכים שלהם עם הזמר העיוור סטיבי וונדר לאחר אחת מהופעותיו בארץ, ואף זכינו להיפגש ולדבר איתו בסיום ההופעה.

למעשה, כל פעולותיי נועדו למלא את הצורך של העיוורים בהכרה, ובהעלאת המודעות בציבור לעובדה שעיוורים ולקויי ראייה הם בני אדם עם רצונות ומאוויים משלהם – אשר אף עשויים לתרום לחברה. כך יצרתי את המציאות שלי והפכתי לחלוצה באומרי כל הזמן כי "עיוור" זה מושג יחסי, המתאר אדם שאינו רואה את עצמו, ואינו רואה את האחר ומקבל אותו; כלומר "אטום לסביבתו". עשייה זו יצקה בי תוכן ומילאה אותי תחושות של יכולת עצמית. 

עם הירידה המשמעותית בראייה, עברתי לתפקיד אחר וכך התחלתי פרק חדש בקריירה שלי בעבודה עם עיוורים בעיריית פתח תקווה. תפקיד זה מהווה כיום את עיקר הנתינה שלי – כאשר אני רואה את היעוד שלי בגישור בין בעלי הראייה התקינה והעיוורים. הקמתי מרכז שירות מיוחד לעיוורים ואני כל היום עוסקת בנתינה – עיסוק שמעצים, ממלא, והופך את חיי למשמעותיים, מהנים ומעניינים. 

יציאה לחופשי

במסגרת המסע האישי אליו יצאתי, במטרה להגיע לאהבה עצמית ולרפא את תחושותיי ביחס למגבלה שלי, עברתי תהליך הדרגתי של חיבור לחלקים השונים שבי, התגברתי על מגבלותיי ואף התעליתי לרמות תפקוד גבוהות של עשייה חברתית ופיתוח עצמי. בנוסף, גם זכיתי לפרסום בתקשורת, לכתוב מאמרים ולהרצות בכנסים של עובדים ולשנות עמדות של אלפי אנשים כלפי ציבור לקויי הראייה והעיוורים.

הגעתי לתובנה שכמו שלא רצוי להכחיש את המוות, כך גם יש לקבל את העובדה שאי אפשר להאט או לעצור את הזמן - וכך פג הצורך בלהוכיח משהו לעצמי לבני משפחתי. מצאתי את העצמי האמיתי שלי - שיניתי את עמדותיי כלפי עצמי – וכך המשכתי בחיי. הבנתי שרק אני מנעתי מעצמי את תחושת השחרור, החופש והקבלה העצמית; זו לא הייתה רק אשמתה של הסביבה – "אדם צועק את שחסר לו" (מאיר אריאל).

ככל שראייתי הפיזית דעכה, הכרתי יותר את עצמי, וראייתי את תוך הנפש הזולת התפתחה והתבהרה. כיום, אני מבדילה בין אור לחושך, וכל בוקר אני מברכת על כך - "הנותן לשכוי בינה - להבחין בין יום ובין לילה".

בידינו הבחירה כיצד לראות את המציאות שלנו ואיך לספר את הסיפור שלנו. 

לכל מטבע יש שני צדדים, אך למציאות יש הרבה צדדים - תלוי בזווית הראייה, או בעיני המתבונן; כנאמר - "שבעים פנים לתורה". 

הגעתי למסקנה כי האדם אינו זקוק לכושר ראייתו הפיזי כדי לחיות חיים מלאים והראייה אינה בהכרח נחוצה כדי לממש את מטרותיו.

כאשר נישאתי לבעלי, בשנת 2001, החלטתי שאני משקיעה יותר בעצמי – ובהגשמתו של חלום נוסף: להיות אמא ולהשקיע בילדיי את אשר השקעתי באחרים. מהם למדתי שבעוד שבאחרים צריך להשקיע מאמץ, ילדים שנולדים למצב נתון מקבלים את המציאות כמו שהיא - בטבעיות.

אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. 

עריכה: עידו רן - webbyness