מסע התמודדות: מילדות בנהריה לגילוי עצמי

נובמבר 1977, אני תלמידת כיתה ז' עומדת על במה ומנחה את מצעד השלום במופע לציון ביקורו של נשיא מצרים, סאדאת. הבמה חשוכה, ואני כמעט נופלת ממנה - יש לי כבר קושי בראייה בחושך. כמובן שרואים עלי, אך אין דיאלוג ביני לבין הסביבה בעניין ראייתי הירודה, אך כבר מאז הבנתי שחיי יהיו מסע של התמודדות.

שנים ראשונות

גדלתי בבית על גבעה; בית דו קומתי עם חצר, בה צמחו עצי לימון, תאנה ושסק, ונדנדה מברזל שנבנתה ממיטת עולים. אבי בנה לאמי את הבית כדי לרצותה להישאר בנהריה, הרחק מבני משפחתה, שהעתיקו את מגוריהם למרכז הארץ. הבית השקיף על שדות מושב תל-חי הסמוך, שם נהגנו לבלות עם ילדי השכונה; היינו בונים מחנות על עצים, הולכים יחפים לחוף הים הסמוך ואוכלים מפירות ההדר שקישטו את האזור. 

אני עוד זוכרת את עצמי נהנית מצבעי השקיעה על חוף הים, מרחק 10 דקות מביתי, ויודעת שאני צריכה לחזור הביתה מהר - לפני שהחושך ירד ולא אהיה מסוגלת לראות את הדרך ולחזור לבד.

מתחת לחזות הפסטורלית של נהריה, היה מתח ביטחוני בשל קטיושות והסתננויות מחבלים מלבנון, בשנים שלפני מלחמת לבנון הראשונה. בגיל 18, כשחבריי התגייסו לצבא, קיבלתי פטור בשל מצב ראייתי. אני - שתורמת לחברה מגיל צעיר כערך עליון - פטורה משירות המדינה. הרגשתי דחויה, שונה, אך גם מונעת למצוא דרך להוכיח את עצמי בדרכים אחרות; ובמיוחד להוריי - שאני יכולה להמשיך בלעדיהם, בלי שידאגו לי ולעתידי.

תוך הדחקת הבושה בשל המגבלה שלי, החלטתי לעזוב את עיר מולדתי לטובת לימודים במרכז. המעבר היה ברגשות מעורבים עם תקווה שכל החיים לפניי. קיוויתי למצוא במרכז יותר הבנה, קבלה, והזדמנויות חדשות.

לא היה לי ספק שאצליח בלימודי המשפטים. עם זאת, הרגשתי שאני צריכה להספיק לראות כמה שיותר, לפני שראייתי תכלה. אי הודאות של עתיד מצב ראייתי עורר בי את הרצון העז להמשיך לחיות. ככל שהתגבר התסכול שלי מהמצב, התגברה בי גם התחושה שאצליח לעצור את הידרדרות ראייתי בכוחות הנפש והרצון לחיות. 

ברבות הימים, הבנתי שהייתי צריכה להרחיק (ולהדחיק) את העומס הרגשי שספגתי באופן לא מודע מסביבתי הקרובה. מנגנון ההגנה הזה הגן עליי ואפשר לי להמשיך לחיות.

"לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך"

כשעברתי לתל אביב, הרגשתי שאני יוצאת, קצת כמו אברהם אבינו, למסע אל הלא נודע. 

הידיעה שהעיוורון מתקרב דחפה אותי לראות כמה שיותר דברים ולהגשים כמה שיותר רצונות לפני אובדן הראייה המוחלט. ואכן, בזמן לימודי התואר הראשון, טיילתי רבות בארץ כדי להספיק לראות כמה שיותר. 

תוך כדי המסע הפיזי והרגשי, הבנתי שלצאת אל הלא ידוע פתח לי הזדמנויות חדשות. תחושת החופש אפשרה לי שחרור בדרך לביטוי העצמי האותנטי שלי וחיזקה לי את האמונה שהכל אפשרי. היה זה מסע של גילוי האני האמיתי שלי.

בעצם, רק לאחר שהתעוורתי, הבנתי שפרק חיים חדש התחיל. המגבלה הפיזית הפכה למנוף לצמיחה אישית, והפחד מהעתיד התחלף בהבנה עמוקה של כוחותיי הפנימיים. זהו קיצור של המסע שהוביל אותי מילדה שאפתנית מנהריה לאישה בוגרת ובטוחה בעצמה בתל אביב - שמבינה שהאור האמיתי מגיע מבפנים.